לצמוח ממשבר
יש את הימים האלה בהם יש התחושה שהכול סוגר עליי…
מערכות היחסים, הבריאות, הדימוי העצמי, העבודה…
בדרך כלל אני עם שתי רגליים על הקרקע, מתמודדת, חזקה, מלאה בביטחון, אופטימית… אבל...
אירוע
ועוד אירוע
ועוד אחד
ו…
אני כבר לא נושמת,
אין לי כבר אויר…
הגוף מצוי כמו בכוננות ספיגה לדבר הרע הבא שיקרה.
כל טלפון מרעיד את הלב, הבשורה כבר בדרך.
עוד לא סיימתי לטפל באירוע אחד,
עוד לא הספקתי לנשום והדבר הבא כבר מתדפק על הדלת,
ויש את אירועי השיגרה שנראים כבדים מהרגיל,
עושה את כל מה ש"צריך" את מה שאני מצפה מעצמי,
עד שמגיע הרגע שמשהו בי נשבר - אין לי עוד מקום לשום דבר…
החוויה הזו שאני פשוט מחכה שמשהו רע יקרה, צובעת את הכול בצבע סגרירי וקודר, נדמה שהבור רק הולך ומעמיק, הולך ומתכהה יותר ויותר.
מה זה הדבר הזה?
אני שואלת את עצמי,
מה משמעות כל הסבל הזה?
ואיך אני אמורה להתמודד עם כל זה?
זה צו הגורל?
חוזה נשמתי?
עין רעה?
כל אותן תהיות שפעם היו מעלים בפניי ואני הייתי מבטלת אותן בהינף יד פתאום באות ומנקרות בי.
האם כך נחרץ בעבורי או שאולי יש אפשרות אחרת הניצבת בפניי?
אני מכירה את האמירה: הכל כתוב והרשות נתונה…
ואם הכל כבר כתוב מה אני הקטנה יכולה כבר לעשות… מהי אותה רשות?
כל כך הרבה שאלות, ואני בדרך כלל זו שיש לה את התשובות… הטלטלה הזו עוצרת אותי, מבקשת ממני להניח את הכול, להתרחק לרגע מכל האירועים, להתרחק על מנת להתקרב אל עצמי ממקום אחר…הרשות נתונה…
מהי אותה הרשות…
לרוב אנו נוטים לצעוד במשעולי החיים כשאנחנו על אוטומט, מתפקדים מתוך משהו בתוכנו שמפעיל אותנו, מתוך ניסיון של כל שנות החיים שלנו.
רגע השבר הוא אותו רגע שבו כל נים בתוכנו צועק די!!! כך זה לא יכול להימשך….כבד לי בגוף, כבד לי בנשמה…די!!!
במקרה הטוב בוקעת הזעקה שאומרת שאני רוצה משהו אחר, אני רוצה חיים אחרים… מגיע לחיות מתוך מקום של חופש, בריאות טובה, קלילות… מקום שמבקש להסיר את העול.
זעקה זו היא קריאת כיוון לעבודה רוחנית עמוקה… סדר יום חדש שלוקח אחריות על התכולה הפנימית - מאפשר חוסן גם ברגעי משבר.
רגע השבר הוא הזמנה לפתוח אפשרויות חדשות להתבוננות על החיים, כאלה שיאפשרו לקבל החלטות חדשות כך שהחיים שלי ושל הסובבים אותי יהיו טובים יותר בכל הקשר.
כאשר נפתחות אפשרויות פעולה מקדמות, האנרגיה הכלואה שאחראית על התחושות השליליות משתחררת ומופנית לערוצים אחרים. בכל מצב, יש עובדות ויש את המחשבות על העובדות. תחושת חוסר האונים של אדם במצבים שונים, נובעת מתוך הפרשנות שלו לעובדות, פרשנות שמסיקה מסקנות שאינן אובייקטיביות. מכאן שחוסר האונים אינו משהו אובייקטיבי המתאר מצב עובדתי, זהו תוצר של גבולות החשיבה בהן אנחנו נתונים בהקשר של זמן ומקום. כאשר הגבולות יפרצו ויתרחבו גדל הסיכוי שתחושת חוסר האונים תלך ותתפוגג. מה שהופך מצבים במציאות ל"אתגרים קשים" אילו המחשבות והמשמעויות שאנחנו נותנים להם.
איך פורצים ומרחיבים את התודעה?
שואלים שאלות, למה?
כי שאלות מבקשות מענה, זהו כוחה הטבעי של השאלה, היא פותחת ערוץ של מחשבה, היא מתעלת את כיוון המחשבה.מטרת השאלות היא לשחרר את האדם מתחושת קושי וחוסר אונים, וליצור תחושת תקווה ואמונה ביכולת לפעול ליצירת השינוי המתאים עבורו, וליצירת עתיד טוב יותר בכל תחום.
חשוב לקחת לעצמך את הזמן, לענות על השאלות…בכנות.
- מה הבעיה?
- למה את\ה מתכוונת ב…?
- מה באופן ספציפי הופך את זה לבעיה כל כך קשה?
- מה יכול לעזור לך עכשיו?
- איך למרות המצב עזרת לעצמך לקום מהמיטה הבוקר?
- מה היית רוצה שיקרה כאשר זה יחלוף?
- מהו הדבר החשוב שעוזר לך להמשיך לפעול ולהתקדם?
- נניח שמתרחש נס והמצב שלך משתנה, מה יחליף את הפעולות והמחשבות שהיו לך עד עכשיו?
- מה את עושה כדי לדאוג לעצמך במצב הזה?
- מה בעבר אפשר לך להמשיך הלאה בחייך?
- מה עשית שהניע אחרים להגיע ולעזור לך - איך עשית זאת?
- מי עזר לך הכי הרבה? ומי עוד?
- איך ידעת שיבוא לעזרתך?
- מה באדם הזה עוזר לך במיוחד?
- מה יסייע לאדם הזה לבוא לעזרתך או יהיה לצידך?
- איך תבחיני שהמשבר חלף? מה יסמן לך שזה כבר מאחורייך?
- נניח שהיית מביט לעבר, שנה מהיום, חמש שנים ואולי עשר שנים, מה תוכל לראות שעזר לך להתמודד עם המצב ברגעי משבר?
נסיים בסיפור סיני עתיק חוואי שחי בכפר דל אמצעים, נחשב כחוואי מצליח בעיקר בזכות סוס חזק ובריא שהיה ברשותו ושימש אותו להובלת משאות כבדים, ועבודות מאומצות אחרות. יום אחד הסוס ברח, כל תושבי הכפר אמרו לו כמה נורא מה שקרה לו, והאיכר השיב להם "אולי ". כמה ימים לאחר מכן חזר הסוס בלווית 2 סוסות בר יפיפיות, אמרו לו כל תושבי הכפר "הו כמה נפלא, איזה מזל גדול יש לך״ השיב להם האיכר "אולי ". למחרת ניסה בנו יחידו של האיכר לרכב על אחת הסוסות, נפל ושבר את הרגל, השכנים הצטערו על המזל הביש, השיב האיכר :"אולי ". שבוע לאחר מכן הגיעו פקידים מטעם השליט הגיעו בכדי לגייס את כל צעירי הכפר לצבא, ראו שבנו של האיכר שבור רגל והניחו לו, אמרו לו כל תושבי הכפר איזה בר מזל אתה, השיב להם האיכר "אולי"...
